ראי פסיעותייך

"וְאִם תִּשְׁאַל נַפְשְׁךָ אַיֵּה מְקוֹמָהּ בָּעוֹלָם בְּלֵב שׁוֹמֵעַ הָשֵׁב לָהּ
שׁוּבִי עַל עִקְבוֹתַיִךְ וּרְאִי פְּסִיעוֹתַיִךְ"
'ראי, פסיעותייך' ספר שיריה הראשון של המשוררת תמרה טוביאן, הוא ספר רצוף קולות, אך אף קול בו אינו שלם. כל קול נושא בתוכו את משבריו, את נקביו, את חלליו העקורים של הזמן.
לאורך ארבעת פרקי הספר – המחולקים על פי הא"ב: אמא, בית, גוף, דממה – פורשת לפנינו טוביאן את רשת מפת המסע הפנימי, את קווי האורך והעומק של הזיכרון, העטור "צְלָלִים חֲמוּשִׁים בִּידִיעָה"; זאת ידיעה שיש בה עמקות וחוכמה רבה, ידיעה שכבר בראשיתה יודעת את מהות הסוף ("גַּם פֶּרַח אָצִיל תּוֹהֶה לְעִתִּים עַל סוֹף הָאָבִיב"), ובסופה יודעת את מהות ההתחלה ("אִשָּׁה מְחַשֶּׁבֶת כַּמָּה זְמַן נוֹתָר לָהּ עוֹד לִהְיוֹת יָפָה").
אך יותר מכך, הכתיבה של טוביאן נדירה באיכותה. בלשון עדינה, קריסטלית, סימבוליסטית מאוד, היא משרטטת מוטיבים של גלות, אמהות, בית, נופי מדבר ודממה. אלו שירים רכים מאוד, כמו פנים כף יד, ללא חלוקה לכותרות. שירים הזורמים ברצף אחיד, סימפוני, המקנה ליצירתה חוויה של זמן רחב, שלם, עשיר בהדהודים ובאינטימיות שובת לב, זמן של "שֶׁקֶט הַמְּהַדְהֵד אֶת קוֹלֵךְ וְאֶת כֻּלֵּךְ".
האם לא שווה עבור שקט כזה לפסוע עד קצה המילים?
יקיר בן־משה


תמרה טוביאן, ילידת 1972, ארה"ב. בשנת 1980 עלתה עם משפחתה ארצה והתיישבה בערד. בעלת תואר ראשון בחינוך ומקרא ותואר שני בחינוך. בשנת 2005 שבה לארה"ב וכיום מתגוררת בקונטיקט יחד עם בעלה ובתה.